צדק סביבתי בישראל ובעולם

כותבת המאמר, מיטל פלג מזרחי, היא חוקרת ומרצה על צדק סביבתי ואופנה בת קיימא, ופעילה חברתית סביבתית.

ביוני 2019 פרסם האו”ם דו”ח חמור בו הוא מזהיר מפני “אפרטהייד האקלים”, על פי הדוח עד לשנת 2030 מעל ל-120 מיליון בני אדם צפויים להיקלע לעוני כתוצאה משינוי האקלים ואירועי קיצון של מזג האוויר. בדוח נכתב “על אף כי עניי העולם אחראים לשבריר מפליטת גזי החממה, הם הסובלים העיקריים מתוצאות פליטות אלו ובמקביל הם בעלי האמצעים הפחותים להתמגן מפני שינויי האקלים”.

זו היא אינה הפעם הראשונה בה משבר האקלים נקשר לעוני ועוולות חברתיות, בשנת 2015 ברק אובמה, נשיא ארה”ב דאז, קשר קשר ישיר בין שינויי האקלים והבצורת באפריקה לאי היציבות בניגריה, עליית תנועת בוקו – חארם ומלחמת האזרחים בסוריה. עמדה זו קיבלה גיבוי מחקרי במאמרו של מומחה המים הנודע, פיטר גליק,  אשר קשר בין ההתחממות הגלובלית לבצורת במזרח התיכון והמלחמה בסוריה, מלחמה שגבתה עד כה את חייהם של 800,000 בני אדם בסוריה בלבד.

אחד הגורמים המרכזיים למשבר האקלים הוא פליטת גזי חממה מתעשיות מזהמות, תעשיות אשר מייצרות את האוכל שאנו קונים, הרכבים בהם אנו נוסעים, הבגדים שאנו לובשים, או במילים פשוטות המוצרים שאנו רוכשים. דפוסי הצריכה של המערב הם חתיכה חשובה בפאזל אי הצדק הסביבתי. בעוד שהמערב השבע רוכש את עצמו לדעת במזרח ובמדינות עולם שלישי משלמים את המחיר האמיתי של חגיגות הקניות והמבצעים.

מבט שטחי על מפת פליטת גזי החממה העולמית יצייר תמונה על פיה סין והודו הן מהמזהמות הגדולות בעולם השוות לארה”ב בנזקן לסביבה, בעוד שאירופה ואף ישראל מדגימות התנהלות ירוקה ומקיימת יותר השווה לנזק הסביבתי של בנגלדש. אך מבט מעמיק יותר, הבוחן פליטות על בסיס צריכה ולא על בסיס יצור, יחשוף שבעוד שהעשירון העליון של תושבי כדור הארץ אחראי ל49% מפליטות הפחמן הדו חמצני לאטמוספירה, העשירון התחתון בו נמצאים רבים מעניי הודו וסין, אחראים רק ל-10%.

קל יותר להבין זאת ברמת הצרכן הבודד: נסו לחשוב מי רוכשת יותר בגדים, אישה בישראל או בבנגלדש, התשובה היא כמובן אישה ישראלית. למעשה, בעוד שאישה בישראל רוכשת בממוצע 6.4 פרטי לבוש בחודש, האישה בבנגלדש המייצרת את הבגדים, במשמרות של 21 שעות, תרוויח פחות מ-150 דולרים בחודש, סכום שעל פי כל המחקרים, לא יספיק לה אפילו על מנת להאכיל את משפחתה וודאי שלא לקנית בגדים מיותרים*.

אך כאן לא נגמר אי הצדק הסביבתי* [אי שוויון סביבתי הוא מצב בו בשל מדיניות ציבורית או עסקית נוצרת אה סימטריה בחלוקת התועלות ממשאבי טבע, בתרומתם של קבוצות שונות לטביעת הרגל האקולוגית, בפגיעה ממפגעים סביבתיים ובנגישותם של קבוצות שונות אל תהליכי קבלת החלטות בתחומי חברה וסביבה. במצב של אי שוויון תתכן אה סימטריה בכל התחומים לעיל או רק בתחום אחד.] היותן של מדינות המערב בעמדת הצרכן התמידי, אל מול המדינות העניות הנמצאות בעמדת היצרן, הוביל למצב בו בעוד שמדינות המערב נהנות מהשפע מוצרי הצריכה שכרטיס האשראי והגלובליזציה מספקים, המדינות העניות נותרות עם כל תופעות הלוואי של השפע (זיהום אוויר, אדמה ומקורות מים, פליטות פחמן מוגברות, מידבור ועוד) אך ללא רווחה כלכלית ותנאי מחיה בסיסים לתושביהם.

תעשיית האופנה היא כנראה התעשייה המתאימה ביותר להדגים זאת. אנו מחזיקים היום בממוצע פי 40 יותר בגדים ממה שהחזקנו בשנות ה-80 ובמקביל ההוצאה הביתית על בגדים פחתה בעשרות אחוזים, כלומר אנו קונים הרבה יותר בגדים זולים. לכאורה זו תופעה חיובית, הרי שאם יכולת הקנייה שלנו עלתה הפכנו עשירים יותר, אך התמונה מורכבת יותר. תעשיית האופנה הפכה להיות התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם, האחראית לשימוש ברבע מהכימיקלים המזהמים בעולם, פליטת 1.2 מיליארד גזי חממה בשנה, והמקור השני בגודלו לזיהום של מים מתוקים. פליטות הפחמן, זיהום המים והרס הקרקע יתרחשו רובם ככולם באזורים העניים  של בנגלדש, הודו וסין ולא בישראל, אירופה וארה”ב בהם ירכשו הבגדים.

מאזן הכספים של תעשיית האופנה מדגים גם הוא את אי הצדק הסביבתי. בעוד שהצרכן המערבי אוחז בארונו בכמות בלתי נתפסת של בגדים, המובילה לכך שמעל ל20% מהבגדים שברשותנו לא ילבשו לעולם ולשריפת משאית עמוסת בגדים מידי שניה בארה”ב בלבד, 98% מהעובדות בתעשיית האופנה לא מרוויחות דיו על מנת להאכיל את משפחתן (20% מהן מתחת לגיל 9). האחראיות הנוספות למאזן האימים הזה, מלבד הצרכנים, הן רשתות האופנה המהירות.  למעשה, הבעלים של ZARA, M&H ופריימארק אוחזים ב43% אחוזים משוק האופנה העולמי ונמצאים ברשימת 20 האנשים העשירים בעולם. האשמה מוטלת שוב עלינו, הצרכנים הבוחרים לקנות ברשתות אלו פעם אחר פעם.

הצרכן הישראלי אינו רוחץ ידיים נקיות גם כן. בבאלק פריידי Black Friday האחרון ביצענו 12,500 רכישות מידי דקה, זוג ישראלי מוציא על חתונה פי 6 מזוג אירופי, ראשון לציון היא בירת הקניונים העולמית, אנו מייצרים 1.7 קילו פסולת מידי יום ואלופי העולם בחופשות (הן מבחינת אורכן והן בתדירותן). כמו בעולם, גם בישראל מי שמשלם את המחיר הם החלשים ביותר, כך בעוד שאחוז הבעלות על שני רכבים ומעלה בעשירון העליון עומד על 41.7 לעומת 4.7 בעשירון התחתון, מוות ממחלות הנקשרות לזיהום אוויר נפוץ פי 2.5 יותר בעשירונים הנמוכים.

הדבר נכון גם לגבי זיהום בקרקע וזיהום מים הפוגעים ביתר שאת באזורים המאוכלסים ע”י אוכלוסיות מעוטות יכולת בישראל. במילים פשוטות גם בארץ מי שמשלם את מחיר הצריכה המוגברת הם החלשים ביותר בחברה.

אז מה עושים? כמו בכל בעיה הצעד הראשון לפתרון הוא מודעות והכרה בבעיה. בשלב השני עלינו לסגל לעצמנו כללי אצבע לצרכנות אחראית ואתית יותר. אני מאמינה גדולה בשינוי קטן המחזיק לאורך זמן אל מול שינוי דרסטי שנתקשה לעמוד בו ולכן הנה רשימה של עשרה שינויים קטנים שתוכלו לסגל בשביל לעשות שינוי גדול:

1. רכשו בגדים יד שניה – רק 30% מהבגדים הנתרמים לביגודיות נמכרים, היתר נטמנים באדמה. במקום לקנות בגד חדש מתעשיית האופנה המהירה קנו יד שניה.
2. תעשיית המזון מהחי היא התעשייה המזהמת ביותר בעולם- ויתור על בשר יומיים בשבוע ועל מזון מהחי יום בשבוע יעשו הבדל גדול.
3. צמצום טיסות ע”י חופשות ארוכות יותר בתדירות נמוכה יותר.
4. החליפו נופשון אחד באירופה בחופשה בארץ.
5. חשמל- כבו אורות מיותרים והגבירו את טמפרטורת המזגן במעלה אחת, את ההבדל תרגישו גם בחשבון החשמל.
6. החליפו נסיעה אחת ברכב בשבוע בנסיעה בתחבורה ציבורית או אופניים.
7. תמכו בכלכלה מקומית במקום בתאגידים גלובליים, זה טוב יותר לעסקים הקטנים וחוסך את עלויות השילוח שאינן סביבתיות.
8. חלקו נסיעות- רובן המוחלט של הנסיעות מתקיימות עם נהג בודד, נסו להצטרף לנהגים נוספים ולחלוק רכב
9. חסכו באנרגיה- הוציאו שקעים מהשקע כאשר מכשירי החשמל אינם בשימוש
10. מעל לכל זה פשוט קנו פחות.

• קישור
•  הפנייה לסרט The True Cost
• אי שוויון סביבתי הוא מצב בו בשל מדיניות ציבורית או עסקית נוצרת אה סימטריה בחלוקת התועלות ממשאבי טבע, בתרומתם של קבוצות שונות לטביעת הרגל האקולוגית, בפגיעה ממפגעים סביבתיים ובנגישותם של קבוצות שונות אל תהליכי קבלת החלטות בתחומי חברה וסביבה. במצב של אי שוויון תתכן אה סימטריה בכל התחומים לעיל או רק בתחום אחד.